דחיית בר"ע על הרשעתו של המבקש בגרימת מוות ברשלנות

           המבקש הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בנתניה (ת"ד 20020/03) בגין עבירת גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); ועבירת נהיגה בקלות ראש שגרמה חבלה לאדם לפי סעיף 62(2) לפקודה בצירוף סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

           לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג ביום 17.5.2003 בשעה 15:30 ברכב מסוג "טויוטה" בכביש מס' 5614 (להלן: הכביש) מכיוון דרום לצפון. המבקש התכוון לפנות שמאלה בצומת המוביל לכניסה הצפונית של קלנסווה (להלן: הצומת). באותה העת נסע מכיוון צפון לדרום שאול ברש ז"ל (להלן: המנוח) על אופנוע כאשר אשתו ישובה מאחור. על פי כתב האישום, בהגיע המבקש לצומת, לא עצר את רכבו לפני קו העצירה, פנה שמאלה בנסיעה רצופה, חצה את הצומת ובכך חסם את נתיב נסיעת האופנוע וגרם לפגיעת החלק הקדמי של האופנוע בחזית ימין של הרכב. כתוצאה מהתאונה נפצע המנוח אנושות ולמחרת נפטר בבית החולים. אשת המנוח נחבלה חבלות חמורות אשר הצריכו אשפוז וטיפול בבית החולים.

           ביום 17.5.2006 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בנתניה (כבוד השופטת ר' בן יששכר שורץ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בראשית דבריו קבע בית משפט השלום כי אין לשלול את האפשרות כי המבקש עצר את רכבו בקו העצירה שלפני הכניסה לצומת. אולם המבקש התרשל בכך שלא הבחין באופנוע טרם כניסתו לצומת וזאת על אף שמקו הצומת היה שדרה ראייה למרחק של 100 מטרים צפונה. לבסוף קבע בית משפט השלום כי על אף שהיתה בנהיגתו של המנוח רשלנות תורמת לא גבוהה, הרי שזו אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין נהיגתו הרשלנית של המבקש לבין תוצאות התאונה.

           ביום 6.6.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש, 8 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי שלא יעבור על עבירה לפי סעיפים 64 ו-67 לפקודת התעבורה; פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 8 שנים; וכן פיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח לאשת המנוח.

           על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71302/06).

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' טל, ע' סלומון-צ'רניאק, י' שיצר) דחה את הערעור בציינו כי בית המשפט לתעבורה שקל את כל השיקולים הראויים ולא התעלם משדה הראייה המצומצם יחסית שהיה למבקש כאשר התקרב לצומת. כמו כן בית המשפט לתעבורה הניח לטובת המבקש כי אכן נעצר לפני כניסתו לצומת. עוד מציין בית המשפט המחוזי כי הרשעתו של המבקש הסתמכה על הקביעה כי הוא יכול היה לראות את המנוח ממרחק של 100 מטרים ועל כן משלא הבחין בו מבעוד מועד, התרשל. לבסוף מדגיש בית המשפט המחוזי כי הרשעת המבקש לא התבססה אך על עדות אשת המנוח כי אם אף על ממצאים שמצא במהלך ביקורו במקום וכן עדויות נוספות.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא העניק משקל הולם למספר ממצאים אשר נקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה: עדותה של אשת המנוח אשר היתה רצופה טעויות; שדרות הדקלים אשר חסמו את שדה הראיה; וכן השגיאות שבבסיס חוות הדעת של הבודק חיים גדליה וסנ"צ ג'יבלי. עוד טוען המבקש כי העונש אשר הוטל עליו חורג מהנהוג בפסיקה במקרים דומים.

           מנגד, מציינת המשיבה כי הבקשה מעלה טענות המכוונות לקביעות שבעובדה אשר נדחו על ידי בית המשפט קמא. עוד מציינת המשיבה כי בית המשפט לתעבורה התייחס אחת לאחת לכל הטענות המועלות בבקשה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). בענייננו, המבקש שב ומעלה את אותן טענות אשר לובנו באריכות על ידי בית המשפט לתעבורה ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי. בנוסף עניין לנו בטענות הנוגעות בעיקרן לשאלות שבעובדה. משכך, לא הצביע המבקש על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           לגופו של עניין יצוין כי הקביעה העובדתית המרכזית של בית המשפט לתעבורה היתה כי מנקודת העצירה בצומת ניתן להבחין בכלי רכב הבא מכיוון צפון, החל ממאה מטרים צפונית לצומת. על בסיס נתון זה הגיע בית המשפט למסקנה כי המבקש היה צריך להבחין באופנוע כשלוש שניות בטרם הגעת האופנוע לצומת. ואילו רשלנותו של המבקש נעוצה בכך שלא הבחין באופנוע עד לרגע הפגיעה. משכך, אין בכל הטענות המועלות על ידי המבקש בבקשה זו בכדי לשנות נתון זה - לא מהירות נסיעת האופנוע, לא מהימנות עדותה של אשת המנוח, לא שאלת עצירתו של המבקש לפני הצומת, לא שאלת נתיב נסיעת האופנוע, ולא קיומם של שדרת העצים צפונית לצומת.

           לעניין חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות מסוג זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). אמנם עונשו של המבקש, הכולל מרכיב של שמונה חדשי מאסר, הינו חמור, אולם הוא אינו מהווה סטייה ניכרת מרף הענישה המקובל אשר תצדיק התערבות של בית משפט זה.

           סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           החלטתי מיום 21.10.2007, בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר, מבוטלת.

           על המבקש להתייצב ביום 10.2.2008 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.

           ניתנה היום, י"ד שבט התשס"ח (21.1.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מה